בשנים האחרונות, שימור מבנים נראה בכל פינה ובעיקר בלב העיר תל אביב. מדוע שימור מבנים חשוב כל כך? מהו היתרון של חזרה לבניה המסורתית? מה צריך לדעת על תהליך שימור מבנים? כל זאת ועוד, בכתבה שלפניכם.

שימור מבנים הוא אבן הראשה של בניה ערכית. לא מדובר רק על מסורת או בניה טבעית, אלא מדובר הלכה למעשה במתן ביטוי מוחשי לערכים. עבור ״שק בטון״, העיסוק בשימור מבנים משמש למספר מטרות:

– לימוד שיטות הבניה המסורתיות והבנת צרכי הבנאי – העיסוק של ״שק בטון״ בשימור מבנים נעשה מתוך רצון עז ללמוד מהבניה המסורתית ולא לבטל או לסתור אותה, משום שאנו מבינים כי יש בה ערך. ההבנה של שיטות הבניה המסורתיות ההכרחיות בעת שימור מבנים, מאפשרת להבין תמונה רחבה יותר של עולם הבניה מנקודת מבטו של הבנאי,  ״מכריחה״ אותנו לרדת לרזולוציות הקטנות ביותר, לאבולוציה של הבניה המסורתית, לעומק נפשו ורגשותיו של הבנאי, ולהבין כיצד אופן הבניה משפיע על שיקוליו. בעזרת הידע החשוב הזה, ניתן להגיע להישגים מרשימים ולמקסם את הערך העיקרי המוביל את ״שק בטון״ – אנחנו כאן בשביל הבנאי.

– הקניית ערכים – בניינים ומונומנטים אינם אוסף של קירות, גגות ועיטורים, אלא הם כלי קיבול לערכים תרבותיים, קהילתיים, היסטוריים ולאומיים. עובדה זו הופכת את מקצוע שימור המבנים לשילוב מאתגר בין תרבות, פוליטיקה, דת וכלכלה. שימור נועד ליצור סביבה עשירה ואיכותית יותר, המכילה היבטים ושכבות מן העבר, סביבה מעניינת יותר מבחינה עיצובית, היוצרת חוויה ייחודית וביטוי פיזי לזהות המקומית של מקום בעל אופי משלו, תוך  חיבור בין ההווה למורשת העבר.

– חיזוק המותג – ׳שימור מבנה׳ מוגדר כ״סדרת פעולות שמטרתה למנוע את התדרדרות מצבו הפיזי של בניין, תוך שימור הערכים התרבותיים שהוא מייצג והעצמתם״. אך הגדרה פשוטה זו טומנת בחובה מורכבות מפתיעה, כיוון והיא מנסה ״להדביק״ יחדיו מספר תחומי פעילות אנושית: הנדסה ותרבות/היסטוריה, אדריכלות ואידיאלים, בניה ואמנות. השילוב הזה אינו רק טכני, אלא גם רגשי, מה שהופך את שימור המבנים למלאכה השמורה לבעלי מקצוע מביני עניין – החל ממהנדס, אדריכל, דרך מפקח בניה ועד בנאים בעלי ניסיון וידע רב בתחום.

עלייתו של שימור המבנים וחזרתן של שיטות הבניה המסורתיות אל מרכז הבמה
בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת הוקם בעיר רומא המכון המרכזי לשימור מבנים. זו היתה הלכה למעשה תחילת דרכו של תהליך שימור מבנים ממוסד. הצורך לשקם את הריסות ערי אירופה ולשמר את צביונן לאחר מלחמת העולם השנייה הביא לדחיפה נוספת בתחום, אך השימוש בחומרי בניה מודרניים על בסיס צמנט פורטלנד ומוספים פולימריים, התגלה בפתרון שאינו מתאים לחלק ניכר מהמבנים. עד שנות ה-60 של המאה הקודמת, הובהרו וגובשו עקרונות וטכניקות לשיקום ושימור מבנים במספר אמנות בין-לאומיות, כאשר דווקא השיטות המסורתיות וחומרי הבניה אשר שימשו את הבנאים בעבר, נמצאו כמתאימים לתפקיד וכבשו בסערה את מרכז הבמה ואת ליבם של אמני השימור, המתכננים וכל מפקח בניה.